נעמה ארז

שיר מחאה מנוקד 

הַשִּׁיר הַזֶּה לֹא יַצִּיל אוֹתִי

גַּם לֹא תִּשְׁבְּחוֹת הַמְּבַקֵּר

אֲשֶׁר מְבַקֵּר וְהוֹלֵךְ וּמְבַקֵּר

בְּבִקֹרְתוֹ יַכְתִּיר מְשׁוֹרֶרֶת אוֹ יְגַלְגֵּל אוֹתָהּ

אֶל עֶבְרֵי פִּי הַפַּחַת אוֹ הַשַּׁחַת

הַשִּׁיר הַזֶּה לֹא יַצִּיל אוֹתִי

וְגַם לֹא עוֹרֵךְ הַמּוּסָף הַסִּפְרוּתִי הַמְּכֻבָּד

אֲנִי אָמוּת

וְגַם הוּא יָמוּת

נִתְגַּלְגֵּל יַחַד לְאָבָק בְּאוֹתוֹ בֵּית הַקְּבָרוֹת

עַל שִׁלְדוֹ יַצִּיבוּ שֶׁלֶט מֵאִיר עֵינַיִם:

פֹּה נִקְבַּר הַמְּכֻבָּד הַמְּבַקֵּר וְהָעוֹרֵךְ הַסִּפְרוּתִי.

8 מחשבות על “נעמה ארז

  1. אל יאוש נעמה … כולנו נמות. השירים לא. יחוגו כלווינים. מתי שהוא דוקטורנט מהמאה
    ה-22 יפתח את המגירות (הוירטואליות) ויקרא, משתומם על הניקוד, שיעלם עד אז (ויוריד לנו סלע מהגב)
    על הייאוש, חוסר התקווה, על הספינה הענקית הזאת שנקראת כדור הארץ.

    ב1981 ביקרתי בציילון (סרי לנקה) הגעתי לבית קברות, הסמוך לחצי האי ג'פנה, זה היה בית קברות של ההולנדים כשהיו אז אימפריה ימית, אז, משהו כמו חברת הודו המערבית … או המזרחית.
    על אחת המצבות היה רשום, בתנו הקטנטונת מתה בגיל שש ,אוגוסט 1674
    לא זוכר את שמה (איזו בושה) אבל אני זוכר שליטפתי את המצבה ואמרתי לה , באנגלית, את לא לבד.
    ילדה, עכשיו.

    אהבתי

  2. אל יאוש נעמה … כולנו נמות. השירים לא. יחוגו כלווינים. מתי שהוא דוקטורנט מהמאה
    ה-22 יפתח את המגירות (הוירטואליות) ויקרא, משתומם על הניקוד, שיעלם עד אז (ויוריד לנו סלע מהגב)
    על הייאוש, חוסר התקווה, על הספינה הענקית הזאת שנקראת כדור הארץ.

    ב1981 ביקרתי בציילון (סרי לנקה) הגעתי לבית קברות, הסמוך לחצי האי ג'פנה, זה היה בית קברות של ההולנדים כשהיו אז אימפריה ימית, אז, משהו כמו חברת הודו המערבית … או המזרחית.
    על אחת המצבות היה רשום, בתנו הקטנטונת מתה בגיל שש ,אוגוסט 1674
    לא זוכר את שמה (איזו בושה) אבל אני זוכר שליטפתי את המצבה ואמרתי לה , באנגלית, את לא לבד.
    ילדה, עכשיו.

    אהבתי

  3. נעמה, בטקסט הזה שלך יש מן האמת ויש מן החשש.
    אולי יש יותר מן החשש. וטוב שכך: נראה לי שבלי החשש הכתיבה שלנו לא יכולה להיות משמעותית.
    כי – נרצה או לא – מקומנו לא נקבע על ידינו ולא על ידי בני דורנו.

    תודה רבה על השיר.
    רבקה

    אהבתי

  4. אני רואה, שמעון, שאתה עושה יד אחת עם הזוגי שלי. גם הוא טוען את הטענות המפתיעות האלה. פרופורציה שמגיעהשמ הישר מ 1674.
    אז למה כולנו מתנהגים כאילו לא נמות?
    במאה ה22 יהיה למישהו איכפת אם חיית או כמה שנים חיית? או אם הוצאת ספר או אם כתבו עליך בעיתון?
    יאז למה אנחנו מתנהגים כאילו כן?

    אהבתי

  5. רבקה, נדמה לי שמקומנו לא נקבע על ידי שום דבר.
    וכמו שאמר המשורר, שהיום נהוג למחוק אותו כלא רלוונטי: "ואם אחרי מותי הצדק יופיע…"
    כמובן שהמלים שלו נאמרו על פוגרומים איומים במזרח אירופה. מי זוכר אותם בכלל? ואותו?

    אהבתי

  6. נעמה, ברשותך, אִם כבר, הייתי שואלת:
    ומי זוכר זוכר את המקור לביטויים כמו זה של ביאליק? ואם לדייק: מי זוכר אֶת המקורות הרבים לתחושות האלה, כל אימת שמלחמות הכחידו ערים, כפרים, עמים שלמים? רק מתי ממעט, משכילים מאוד, אִם בכלל.
    ומי זוכר את ביאליק? אנחנו. לעניות דעתי, גם בדורות הבאים מקומו מובטח. הבלדות שלו, שירי הילדים שלו, הם נחלת הכלל. יצירותיו יילמדו, כולן או רובן – אבל הבלדות ושירי הילדים שלו יוסיפו להיות בפי כול. ובקול רם.

    באשר לרובריקה של שירך כאן, "מול הממסד והחברה": אני ערה מאוד לכוונה הגלויה של הטקסט. דא עקא, הבנת הנקרא שלי מסַפרת לי על הסאב-טקסט הפועם והמפעיל אֶת הַדּוֹבֶרֶת (ניקדתי אֶת 'הַדּוֹבֶרֶת' כדי להפריד אותה מ'נעמה ארז').
    ועכשיו תגובתך לי מאשרת אֶת הסאב-טקסט של כו-ל-נו, כן/לא משוררים, כן/לא אישים חשובים לזמננו.
    ובכן, גם לי יש חשש וגם לי יש מעין תפילה למצוא אֶת המילים ואֶת תעצומות הנפש כדי לכתוב את *ה*יצירה שתדבר אל כו-לם, שתהייה רלוואנטית גם לדורות הבאים – ואז אני מתנערת ואומרת לעצמי: מותר לשאוף ל-, רצוי לשאוף ל-, אבל – אִם אני אני-עצמי, דייני.
    המִמסד?
    סיפור קשה. יש לו היסטוריה קשה. מאז ומתמיד.

    תודה שוב, נעמה.
    רבקה

    אהבתי

להגיב על נעמה ארז לבטל

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s