שמעון מרמלשטיין

                                                                                              

 

שימבורסקה     5.2.12

 

עכשיו כשהיא מתה, הגברת הזקנה של השירה השייכת כבר למאה אחרת, אני נזכר בכל אותם שהצטופפו במבואה של בית אריאלה, בתום הערב שהפך ללילה.

כל אחד מהם, כולל שרים, חברי כנסת  ומנכ"לים לענייני ביצוע או הריסה, החזיק ששה, שבעה כרכים מתחת לבתי השחי.

והתפלאתי למה מישהו צריך לקנות את אותו ספר מספר פעמים.

ולמה לקנות אפילו אחד לקראת ביקור הגברת הזקנה. הרי אם באת לשמוע אותה, בתוך בהלת הצפיפות וההתרגשות המעושה והמאוסה למחצה, היית אמור כבר לרכוש את כל מה שתורגם

וגם את מה שלא, כי גם בפולנית לא מובנת ושוברת שיניים, היא צריכה להשמע מוזיקלית להפליא.

עמדתי בסוף התור, לא היה לי לאן למהר (ככה זה שאתה בהליכים … של גרושין בכל החזיתות) וראיתי איך היא נאלצת, הגברת, שהייתה כבר בת למעלה משמונים לחתום ולחתום ביד רועדת (בטח מעייפות ולא מהתרגשות). ספר אחר ספר.

העיקר, שיהיה אפשר לתת למישהו מתנה, או לשמור בכספת, שירים עם חתימת כתב יד של כלת  פרס נובל לשירה (ואם היא תמות, אז בטח המחיר, יקפוץ, הם חישבו כשנסוגו בצעדי סרטן, הצידה ואחורה).

וכשהתקצר התור, היא התחילה להזדקף ולחייך, בטח כבר חשבה על הסדינים בבית מלון סמוך שמחכים לה (למרות שאותו מתרגם שנצמד לכל שיריה, טען שהיא ביקשה ללכת לשתות בבר תל אביבי והוא לא לקח אותה – מה היא הייתה שבויה? – כי הוא ידע שאימא שלו תזרוק אותו מהבית – שלה – אם יעז לעשות דבר כזה) ומדי פעם ראיתי איך המבט שלה מתמקד בי, קצת תוהה. אני מניח שזה לא היה בגלל העיניים הירוקות שלי (שפעם עזרו לי לצוד אפילו פולניות צעירות) אלא בגלל שבאתי בידיים ריקות … ואולי בכיסים, מסתתר איזו סכין או כלי משחית (מטורפים צצים כמו פטריות בתוך תרבית קהל)

וכשהגעתי, אחרון, ידעתי שיש לי את כול הזמן שבעולם והתחלתי באנגלית (שלהפתעתי תורגמה מייד לפולנית, אולי כי היא לא יודעת אנגלית, אולי בגלל בעיות שמיעה) . אז אמרתי לו לפולני הצעיר – בטח מעריץ שמנשק את הרצפה עליה היא דורכת, ובצדק – שיגיד לה, אפילו לא העזתי להשתמש בשמה הפרטי או בשם המשפחה שלה … תגיד לה … שלא באתי לבקש ממנה שום דבר, אני רק רוצה ללחוץ  בעדינות את האצבעות שכותבות כל כך נכון ומדויק … היו כמה שניות של שתיקה … אולי בעיות של תרגום או הפתעה … עד שהיא התחילה לצחוק ולצחוק (ואני הייתי מסתפק אפילו בחיוך) לוחצת ומחבקת   לי את האצבעות בשתי כפות ידיים שבריריות אך מלאות בכוח כה גדול.

2 מחשבות על “שמעון מרמלשטיין

  1. נהדר!
    המון ציניות, ביקורת ושיפוטיות, מעט מאד אהבת אדם- אבל כמה מרגשת המחווה בסיום. חיבוק של ידיים שבריריות וחיבוק של קולות צחוק. כמעט אי אפשר שלא להיזכר בשורות הסיום האלמותיות של המשוררת עצמה:
    ".. שִׂמְחַת הַכְּתִיבָה.
    הַיְּכֹלֶת לְהַנְצִיחַ.
    נִקְמַת הַיָּד בַּת הַתְּמוּתָה. "
    (שמחת הכתיבה , "בשבח החלומות", תרגום של ר. וייכרט )

    אהבתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s