אבנר שטראוס

על פסלי מילים ופסלים אקוסטיים
על מצב השירה הכתובה, שירת הפזמון ומה שביניהם

              

מאמר זה בוחן את השירה הכתובה (Poem) מול הפזמון, או "השירה המושרת"  (Song) ומנסה לתחום או להגדיר את ההבדל בין שיר ומשורר לבין פזמון ופזמונאי. זאת, בהינתן שהגבולות ביניהם אינם תמיד ברורים ושקיימת גלישה וחפיפה ביניהם, שבאים לידי ביטוי למשל בהיבט הטכני והוויזואלי. כלומר, הם אינם מנוּעים הדדית, ויש דוגמאות יפות למשוררים ליריים, כמו אברהם חלפי ונתן יונתן, ששירתם השאילה את עצמה יפה לפזמונים בזכות הפרוזודיה והזרימה הקולחת שלה.

אמנם, הריבוי והמגוון האין סופי של היצירות מכביד על ראייה והכרה של המכלול הנכתב, הן בשירה והן במוזיקה הקלה, ומקשה על ניסוח אלגוריתמים חד משמעיים או כלים ומדדים להגדרת גבולות ברורים בין שירה לפזמונאות. משיחות עם כמה מגדולי המשוררים של ימינו, עלה לעיתים כי האחד סובר את ההפך מרעהו בעניין.

על טשטוש גבולות זה עומד גם מנחם בן, בספרו "משלמה המלך עד שלמה ארצי". לטענתו, "השירה עברה לפזמון", ויורשיהם של משוררים גדולים כביאליק, אלתרמן וגולדברג, אינם משוררים כותבים פופולאריים כמותם. את מקומם של "משוררים כותבים" תפסו "משוררים מזמרים", אלה המכונים "זמרים יוצרים", שמלחינים בעצמם את שיריהם ושרים אותם. חשוב לציין, כי על פי מנחם בן, לעתים שירתם אינה נופלת באיכותה משירת המשוררים הגדולים שקדמו להם.

בהקשר זה, טוענים מבקרים שונים, בכללם מנחם בן, ש"משוררים כותבים" ושירתם (בניגוד ל"משוררים מזמרים") איבדו את מעמדם בחברה הישראלית; ה"התגודדות" וההערצה שאפיינה את קודמיהם פסה מן העולם, ויתר על כן – מגמה זו אינה הפיכה.

מאמר זה אינו עוסק בסיבות לכך. אולם, נציין שראוי לבחון האם מדובר בדגרדציה טבעית באיכות השירה והמשוררים, או שמא זו תוצאה של התמורות שחלו בחברה עצמה ככלל – בתחומי העניין שלה וב"גיבורי התרבות" הנבחרים שלה. זאת, בשעה שבעבר השירה הכתובה היותה חלק מתהליך ההתבגרות של בני נוער רבים, וכיום נדמה כי החליפו את מקומה המדיה הדיגיטלית והרשתות החברתיות.

כמו כן, במערב, החל ממחצית המאה ה-20, השירה המושרת (כדוגמת הבלוז) הפכה מרכיב מרכזי בעיצוב  תודעת בני הנוער, המתרחשת בשנות העשרה לחייהם (כנראה השנים הפורמטיביות ביותר), ומתבטאת  בכישורים הוורבליים, בדרכי החשיבה ותפיסת העולם, בגיבוש אידיאולוגיה וכיו"ב. בנוסף, אין כיום מכנה משותף גדול יותר מה"פזמון", הוא השיר המושר, ומההערצה לגיבוריו-יוצריו. זאת, בעיקר בזכות ההתפתחויות הטכנולוגיות והמדעיות – ביניהן האינטרנט –  אשר חולל את המהפכה הגדולה ביותר מאז המהפכה התעשייתית.

ועם זאת, במילים "פזמונאי" ו"פזמונים" נוכחת עדיין נימה דקה של שיפוט ערכי, המדרג אותם מייד במקום נמוך יותר מהשירה הכתובה, הנחשבת ליצירה אמנותית גבוהה. ואמנם, משוררים ידעו להפריד היטב, על פי סולם ערכים אישי, בין שירה ופזמון. כך, ביאליק ואלתרמן הפרידו בין יצירותיהם שאותן ראו כשירה, לבין פזמון, אותו ייעדו להלחנה. פזמונאים, כותבי שיר מולחן, הבחינו בכך גם הם. כך נוצרה אצלם תחושה מסוימת של זלזול שהתבטאה באמירה (על פזמונאי מבריק): "הוא פיזמונאי – הוא אינו משורר". היינו, למרות שפזמונאים מסוימים הינם בעלי נפש של משורר, נוצרה הבחנה בין "אמנות השירה" ל"מלאכת הפזמונאות", שהיא בעצם הדיפרנציאציה בין אמן לאומן, בעל מלאכה.

אולם, זוהי הכללה שממש אין בה מן הצדק. סקירה כללית של השירה הכתובה תעלה כי ישנם  משוררים בינוניים רבים ששירתם רחוקה מרחק רב מאיכות הפזמונים הגדולים. לצד זאת, אמות המידה ה"מוסכמות" שלנו לבחינת איכות מוטות על ידי סולם ערכים אישי, המתבסס בחלקו על דעות קדומות ועל נהירה אחר קונצנזוסים של הזרם המרכזי (או רתיעה מהם). שיפוט ערכי הינו רלטיביסטי ותלוי תרבות, והוא מותנה במשתנים רבים כגון רקע דמוגרפי, השכלה מוסיקלית, חינוך וכמובן טעם אישי, הנעים לאורך צירי הזמן והמקום, התקופה והגיאוגרפיה. קיימות גם "מוסכמות" הנוצרות על ידי אנשי אקדמיה, או מחוץ לה, בידי מספר יוצרים המגיעים להסכמה לגבי חלק מהפרמטרים. כך לעתים נוצרות קבוצות, או אסכולות, המאמצות כלים וכללים, שלמרות היותם כלליים ולא מדויקים, יש בהם כדי לקיים הבחנה בין שיר לפזמון, בין אומנות "גבוהה" ל"נמוכה".

במידה מסוימת של פשטנות, אפשר לומר שגם שירה ניתן לעתים קרובות להלחין. אולם פזמון, כאשר הוא מופשט מהמנגינה, נדיר שנראה בו "שירה". היוצאים מכלל זה, בעיני חלק מהמשוררים והמבקרים, הם זמרים יוצרים כמאיר אריאל או שלום חנוך (במקומות אחרים – בוב דילן, לאונרד כהן ועוד), אשר גם אם נפשיט את שיריהם מהלחן (אף שנתקשה לעשות זאת אם הכרנו את שיריהם כשהם כבר מולחנים), נראה בהם יצירות איכותיות העומדות בזכות עצמן. הללו, בדומה למשוררים אחרים, בוררים מילים על פי קוד אישי וסולם ערכים לו הם נאמנים, תוך נכונות להקריב תוכן וצורה (חרוז ומשקל) לטובת אמירה אישית ומשמעות.

אני סבור שבשירה הכתובה הטקסט הכתוב קיים ועומד באופן עצמאי, והקורא בורא אותו בצלמו מחדש על-ידי קריאתו,  בעוד שבפזמון (קרי, השיר המושמע), המילה והצליל מהווים מכלול אחד, כשחלק השמע הוא העיקר והופעתו בכתב אינה מן ההכרח. גם לשירה הכתובה, הנקראת בקול רם, יש ערך משלה, כאשר הפרוזודיה נשמעת והקורא מעניק את פרשנותו לשיר בעצם ההנגנה. בדומה, גם הלחנת שירה כתובה יכולה להיות נאמנה למקור, או לתת לו משמעות אחרת.

בנוסף, לא קיימת הסכמה לגבי מאפייני השירה עצמה, נוכח מגוונה וצורותיה הרבות הקיימות בתרבויות השונות. כך, יש הסבורים כי שירה, להבדיל מצורות ספרותיות אחרות, מאובחנת על ידי האופן בו אנו קוראים אותה. או לחילופין, בעקבות דברי דוד אבידן: אם "נאמין" שלפנינו שירה, נקרא אותה ככזו. אבחנה מקובלת נוספת היא שלשירה הכתובה, מתלווה "חובת" קיומו של סב-טקסט, וכי "פיצוח" משמעות זו אינו מובן מאליו ואף אינו הכרחי, בעוד שהאמירה בשיר המושר היא ברורה, ישירה וגלויה יותר. בהקשר זה, ראוי להביא את שירו של בילי קולינס (בתרגום חופשי), "הקדמה לשירה":

אני מבקש אותם להחזיק שיר מול האור כשקופית או להטות אוזנם כנגד כוורת השיר. אני אומר: תשמטו עכבר אל תוך השיר ותראו אותו מתרוצץ בדרכו החוצה, או לכו בתוך חדר-השיר ומששו את הקירות כדי למצוא את המפסק לאור. אני רוצה שיעשו סקי-מים על פני משטח השיר וינפנפו כנגד שמו של המשורר על החוף. אך כל מה שהם רוצים זה לקשור את השיר אל כסא ולטלטל מתוכו וידוי. הם מתחילים להכותו בזרנוק כדי להבין למה הוא מתכוון באמת.

כאמור, קיימים גם קווי דמיון בין השירה הכתובה והשירה המושרת: שתיהן לרוב יצירות קצרות, בעלות שורות קצרות, הן עושות שימוש הן בתכונותיה הצליליות של הלשון (על ידי מצלול, משקל וחריזה, למשל) והן בתכונותיה הפיגורטיביות (דימויים ומטאפורות וכן הלאה). כמובן שהגדרות אלה אינן ממצות, והגדרות מיושנות יש בהן כדי "להוציא" אל מחוץ לתחום ה"שירה" את מרבית השירה בת זמננו. למעשה, גם בתחום הפזמון ושירי העם נפרץ "כלוב המבנה", כאשר במאה העשרים ואחת (ועוד קודם באופן ניסיוני יותר) הופיעו שירים מולחנים עם טקסטים פתוחים, שליוצריהם היה מה לומר, אך לעתים חסרו מיומנויות לכתיבה סגורה או חרוזה.

"יש מי שמגדיל את הכלוב

כדי להכניס את החיה

ויש מי שיקטין את החיה

כדי להכניסה לכלוב" (א"ש)

הריבוי האין-סופי של סוגי שירה, תלויי מקום וזמן, לצד ריבוי סגנונות השירה המושרת, עוד מקשה על זיהוי הגבולות ביניהם. עם הזמן, הפער בין השירה האמנותית הגבוהה, הכתובה, לבין השירה המושרת מצטמצם, במיוחד משום שגם השירה הגבוהה מולחנת, לפחות בדיעבד. וגם בשירה המושרת, הנחשבת "קלה", ניתן לגלות כובד ורבדים (אנו מתייחסים כמובן ליצירות האיכותיות ב"שני צידי המתרס"). וכך, כמו בכל שני תחומים משיקים, קיימת חפיפה הולכת וגדלה, המטשטשת לפעמים את הגבול ביניהם.

ועדיין, נפוצה הטענה כי בקרב השירה המולחנת יש פחות יצירות איכותיות, בעלות עומק, משמעות וחשיבות. כך גם ניתן לטעון לכאורה, שקשת הנושאים שבהם היא עוסקת צרה הרבה יותר, ושתופעת הקיטש, השמאלץ והשימוש בקלישאות, הם מכשולים העומדים בדרכו של השיר המולחן להפוך לשירה "טובה". זאת, למרות שגם בשירה "חלשה" או "מתחזה", תופעות אלה מופיעות לא אחת. לצד זאת, גם פרוזה קצוצת שורות, מנוקדת ואקספרסיבית, העושה לעתים שימוש ברובד לשוני גבוה, יכולה להיחשב לשירה. כל אלה, כשהם חוברים יחד, יכולים להתחזות לשיר. ומי יבוא ויאמר שאין זה כך, או יטיל דופי ברגשות הכותב, חלילה וחס?

בפועל, לצד היצירות האיכותיות בכל תחום, ניתן להבחין כיום – בעידן האינטרנט – באין-סוף טקסטים "חלשים", שחלקם מתחזים לשירה כתובה או מולחנת. ריבוי השירה ה"חלשה" בשני התחומים, נובעת מזמינות ונגישות חסרת תקדים לאפשרות של "הוצאה לאור". האמצעים הטכנולוגיים והאינטרנט, מאפשרים הדפסה וכתיבה של טקסטים בקלות רבה מבעבר, דרך הפצתם בבלוגים וברשתות חברתיות, בספרים, בכתבי עת וכו', כאשר חשיבותו של פורמט פרסום החומר הכתוב נעשית משנית ושולית יותר ויותר. לעתים נדמה כי כותבים רבים מייחסים את עיקר החשיבות לעצם הפרסום ומפחיתים בערכו של התוכן, שחלקו מתחזה לשירה.

תופעה זו בולטת בעיקר אצל כותבים צעירים, בגיל הנעורים. כתיבת שירה שימשה כלי לביטוי התפעמות מההתאהבות והחיזור, ומהתחושות השונות שעולות בגיל ההתבגרות אצל נערות ונערים. תהליך זה החל במאה ה-19, והיצר לכתוב ולהביע רגשות בטקסטים פואטיים חולף לרוב בשנות העשרים בד בבד עם התגבשות האישיות וההתבגרות.

"כשאתה בין שש עשרה וכותב שירה סימן שאתה בין שש עשרה,

כשאתה בין שלושים ואתה כותב שירה סימן שאתה משורר" (סארטר)

אולם גם בגיל מבוגר יותר, הרצון להיות "משהו" או "מישהו", גורם לכך שכתר המשורר נעשה מבוקש, וכתיבת טקסטים המתחזים ל"שירה" נתפסים כקרש קפיצה קל אל התואר הנכסף (קשה הרבה יותר לכתוב רומן בן שלוש מאות עמודים…). ברגע שסיימת לכתוב מקבץ של כמה שירים כאלה, נאה תדרוש את כתר המשורר. אם לא ניתן לך הכתר על-ידי ההכרה של הציבור הרחב, תוכל בעזרת המקלדת שלך ושל כמה "משוררים חברים" כמוך, להכתיר את עצמך כמשורר. ואם אין מי שיכיר בך, אין בכך רבותא, שהרי תמיד תוכל לקשור כתר לעצמך. מכאן שלא כל מי שכותב ספר הוא סופר ולא כל מי שכותב שיר אחד או יותר הוא משורר, כשם שלא כל מי שמצייר הוא צייר.

ואם כן, כיצד נבדיל בין שירה "אמיתית" ל"מתחזה"? דומני שהסיפור הבא רומז יפה על התשובה:

כשהייתה בתי בת ארבע הביאה דף בריסטול גדול, שבפינתו היה ציור של בית עץ ושביל ובשאר הדף היו הרבה צבעים, שמיים ושמש. היא הראתה לי את הפינה הקטנה ואמרה לי: אבא עשיתי ציור. על כל השאר, אמרה, שמתי צבע שלא יראו שאין ציור. אז הבנתי שאפשר להניח הרבה מילים על דף, רק כדי שלא יראו שאין בו שיר, ואפשר לנגן הרבה צלילים, רק כדי שלא ישמעו שאין מוזיקה. (א"ש)